מדינת ישראל אימצה את אמנת האו"ם בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות  המחייבת נקיטת פעולות אקטיביות לקידום זכותם של אנשים עם מוגבלויות לשוויון ולשילוב בחברה. אימוץ האמנה מבטא את שינוי הגישה ביחס לזכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות בכל הקשור למקומם בחברה, תוך הבנה כי איכות חייהם תושפע באופן חיובי מתהליך ההכללה והשילוב החברתי. על רקע תהליך  זה מתקיימת מדיניות המעודדת חיים בקהילה של אנשים עם מוגבלות שכלית ככלל, ומגורים בדיור קהילתי בפרט, תוך ליווי של צוות תומך המוביל את תהליך השילוב הקהילתי במגוון תחומים בשיתוף  עם אנשים בעלי מוגבלות שכלית ובני משפחותיהם.
המדינה, ההורים והמטפלים המקצועיים ערים היום לעובדה כי דיור קהילתי עבור אנשים בעלי מוגבלות שכלית היא חיונית בהיבטים הומניים, ערכיים ומקצועיים. 
ישנם גורמים המשפיעים על הצלחתו של התהליך . ישנה משמעות   להבנת ה גורמים המשפיעים על נכונותם של נותני התמיכה הישירים לפעול לקידום שילוב קהילתי של אנשים עם מוגבלות מתוך הבנה כי אנשי הצוות התומך ממלאים תפקיד מפתח בהצלחת התהליך . חשוב לקדם מודל של שילוב קהילתי בו נותני התמיכה יודעים לזהות ולהתייחס לקולות ולצרכים הייחודיים של כל אדם,  הניצבים בבסיס עקרונות ההכללה והשילוב הקהילתי. 
 זכות בלתי מעורערת של אנשים עם מוגבלות היא לגור בתנאי חיים נורמטיביים בקבוצות קטנות בבתי מגורים רגילים ככל האדם, תוך שמירה מרבית על הזכות לפרטיות ולשליטה בסדר היום.
המחויבות לשילוב אנשים עם מוגבלות בחברה משקפת תפיסת עולם כוללת הרואה באדם עם מוגבלות שכלית אדם שלם המסוגל לקבל החלטות, להציב מטרות ולפעול למען עצמו. היא מחייבת את החברה בכלל, ואת האחראים לטיפול בכל ילד-ילדה ובוגר- בוגרת בפרט, לוותר על עמדה פטרנליסטית ויודעת-כל בבחינת "אנחנו יודעים מה טוב בשבילם"  לאתר בפרט יכולות הגלומות בהם ולחבר תכנית אישית לכל אחת ואחד. 
לכל אדם עם מוגבלות יש זכות מוסרית, ערכית ומשפטית לגור בקהילה. זכות זו מעוגנת באמנה הבין-לאומית לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלות . לפי אמנה זו לכל אדם, גם אדם עם מוגבלות, יש זכות לאוטונומיה אישית ולבחירת אורח חייו ומקום מגוריו. מוגבלות אינה סיבה להדיר אדם מהחברה שבה הוא חי ולהרחיקו ממשפחתו ומהקרובים לו והאהובים עליו, או למנוע ממנו להשתתף בשירותים ובפעילויות שהחברה מציעה. אין סיבה, תקציבית או אחרת, שתמנע מאדם עם מוגבלות את זכויותיו הבסיסיות, בהן הזכות להשתלב בקהילה
החיים במסגרת קהילה מחייבים מטבעם סדר יום נורמטיבי ומזמנים קשרים חברתיים עם אנשים רבים ומגוונים וכן התנסויות חדשות.  רף ההתנהגות של האדם עם המוגבלות גבוה יותר במפגש עם החיים הרגילים והחברה הכללית מאשר במוסד. תוצאה מעשית של עקרון הנורמליזציה היא המאמץ לשכן אנשים בקבוצות קטנות. ממחקרים עולה שלגודל הקבוצה שבה חי ומתגורר אדם עם מוגבלות יש חשיבות רבה בנוגע למספר יחסי החברות שהוא יוצר ולאופיים. כל הקטנה של הקבוצה פותחת אפשרויות חדשות לאנשים עם מוגבלות שכלית, גם לאלה שמוגבלותם חמורה. אנשים שנחשבו בשל מוגבלותם למלנכוליים נעשו בעקבות המצאות בקבוצת ייחוס קטנה שבה הם מתגוררים פתוחים ושמחים, בין השאר משום שהצליחו להבין טוב יותר את העולם סביבם.

​

המאמר נכתב על בסיס עבודת גמר  של דותן סגל  "קידום השילוב הקהילתי של אנשי עם מוגבלות שכלית ואבחנה כפולה על ידי אנשי צוות תומך"  בהנחיית ד"ר  שירלי ורנר,  בית הספר לעבודה סוציאלית, האוניברסיטה העברית, ירושלים,  מחקר בסיוע מענק מקרן שלם